חוגגים את חגי ישראל בגולה

פורים שפיל

https://share.acrobat.com/adc/document.do?docid=7b458445-ce28-4be9-b8b8-32e016d5d8de

בלינק דלעיל ניתן לקרוא חוברת בשם "את אחיי אנוכי מבקש" ובה פירוט היסטורי, כמו גם כרוניקה מקראית המתארת את השתלשלות האירועים שהובילו לפירוד בין שני חלקי עם ישראל וכן את העתיד הנכון לחלק הסמוי והאבוד של העם בנוסף לשני סיפורים אישיים.

קול קורא מפי הנביאים

שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה... כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, [רבים כל כך יבואו עד כי לא יהיה מקום] וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ [אוייביך יתרחקו]... וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, וְגַלְמוּדָה; גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל--הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם? [מאיפה הם באו כל אלה?] כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל-גּוֹיִם יָדִי, וְאֶל-עַמִּים, אָרִים נִסִּי; וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, וּבְנֹתַיִךְ עַל-כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. (ישעיהו מ"ט 18-22)

בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם; וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר, נֵלְכָה עִמָּכֶם--כִּי שָׁמַעְנוּ, אֱלֹהִים עִמָּכֶם (זכריה ח' 23)

בית

יהודה ובית
ישראל…זַיִת רַעֲנָן
יְפֵה פְרִי תֹאַר, קָרָא יְהוָה
שְׁמֵךְ אבל בשל חטאיך הוא
הענישך. על כן קחו נא אל לב
בית יהודה ובית ישראל את דבר
האלוהים והבטחותיו: וְהָיָה, אַחֲרֵי נָתְשִׁי
אוֹתָם, אָשׁוּב, וְרִחַמְתִּים; ַהֲשִׁבֹתִים אִישׁ
לְנַחֲלָתוֹ, וְאִישׁ לְאַרְצוֹ. כי זו הבטחתי
להם; שני ענפים אלו הם שני עדיי
הנבחרים עליהם האצלתי את
הסמכות; אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי-
הַיִּצְהָר, הָעֹמְדִים
עַל-אֲדוֹן
כָּל הָאָרֶץ
ירמיהו ב'

18-21

י"א 10,16
17, יב" 15
הושע א,ב'
זכריה ד' 11-14

זה היום וזו השעה בה מתחוללת תופעה חובקת עולם כאשר אנשים רבים מתעוררים לאפשרות היותם שייכים לאותו חלק מעם ישראל שאבד לכאורה מזה אלפים בשנים.
אולם פזורה זו לא נשכחה מעולם. במקרא מצויות נבואות המנבאות לא רק את עונשו של בית אפרים – דהיינו, עשרת השבטים שפרשו מהאיחוד עם בית יהודה אחרי מות שלמה המלך ואשר הפכו לממלכת עובדת אלילים שלאחר מכן הוגלתה על ידי אשור ומעולם לא שבה – אלא גם את שיבתו לאלוהים, חזרתו בתשובה לברית האבות, לעמו ולארצו.

זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר, קָרָא יְהוָה שְׁמֵךְ (ירמיהו י"א 10,16). כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי (יחזקאל ל"ז 19). בַּיָּמִים הָהֵמָּה, יֵלְכוּ בֵית-יְהוּדָה עַל-בֵּית יִשְׂרָאֵל; וְיָבֹאוּ יַחְדָּו, מֵאֶרֶץ צָפוֹן, עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם (ירמיהו ג' 18). וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם, בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל--כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם בְּרָכָה (זכריה ח' 13). וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ: אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם.

וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה, יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת-בְּנֵי-קֶדֶם; אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם, וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם. וְהֶחֱרִים יְהוָה, אֵת לְשׁוֹן יָם-מִצְרַיִם, וְהֵנִיף יָדוֹ עַל-הַנָּהָר, בַּעְיָם רוּחוֹ; וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים, וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים. וְהָיְתָה מְסִלָּה--לִשְׁאָר עַמּוֹ, אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר: כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל, בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ישעיהו י"א 13-16). בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא, נְאֻם-יְהוָה, יָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי-יְהוּדָה, יַחְדָּו; הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ, וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ. צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ, דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם; בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל-יְהוָה, בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ (ירמיהו נ' 4,5). כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם-יְהוָה, נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד, אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-יְהוָה: כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם, נְאֻם-יְהוָה--כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד (ירמיהו ל"א 32,33). לָכֵן, בְּזֹאת יְכֻפַּר עֲו‍ֹן-יַעֲקֹב, וְזֶה, כָּל-פְּרִי הָסִר חַטָּאתוֹ: בְּשׂוּמוֹ כָּל-אַבְנֵי מִזְבֵּחַ, כְּאַבְנֵי-גִר מְנֻפָּצוֹת, לֹא-יָקֻמוּ אֲשֵׁרִים, וְחַמָּנִים (ישעיהו כ"ז 9). שׁוּבוּ, לְבִצָּרוֹן, אֲסִירֵי, הַתִּקְוָה; גַּם-הַיּוֹם, מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ. יג כִּי-דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה, קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם, וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן, עַל-בָּנַיִךְ יָוָן; וְשַׂמְתִּיךְ, כְּחֶרֶב גִּבּוֹר. יד וַיהוָה עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה, וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ; וַאדֹנָי יְהוִה בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע, וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן (זכריה ט' 12-14).

בני אותה פזורה המגלים את זהותם כשהם קוראים את נבואות התנ"ך, כאמור, מתרבים והולכים בעולם כולו. מה שמאפיין אותם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, שכאשר הם מתוודעים אל תוכנן של הבריתות עם האבות ועם עם ישראל הם חשים שעל מנת לבטא את זהותם עליהם להיות נאמנים למאפייני האומה; דהיינו לקיים את מצוות התורה. השבת, המועדים, כשרות, הפרדה בין טמא וטהור, נידה, שמיטה, מעשר ועוד ועוד הופכים לחלק בלתי נפרד מאורחות חייהם ומן החינוך שהם מעניקים לילדיהם. לעתים מזומנות הם עושים זאת גם תוך כדי הקרבת קורבן אישי כמו דחייה על ידי בני משפחה וידידים, ויתור על מקומות עבודה אשר מחייבים אותם לעבוד בשבתות ובחגים ועוד. רבים מאד הם הסיפורים האישיים, ואנו מקווים להעלות כמה מהם כאן.

סיפורו של ג'רי

שמי הוא ג'רי, אני בן 58 ומתגורר באריזונה. מזה 35 שנה שאני מאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב. בשנת 1974, בהיותי סטודנט באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה הגעתי להכרה בקיומו של האל תוך כדי קריאה בתנ"ך. מאז אני מטפח עמו יחסים ההולכים ומעמיקים משנה לשנה.
במשך שנים רבות עבדתי את אלוהים לפי ה"מסורת הנוצרית". אולם בעקבות עיון בכתבי הקודש, תוך כדי לימוד אישי וגם ממסדי, הגעתי לכלל הכרה שהחשיבה המקובלת על הכנסייה הנוצרית לוקה במידה רבה, במיוחד בהתעלמותה מהשורשים העבריים של המקרא. ככל שנחשפתי יותר לאמת האלוהים כך השתנו חיי. כיום ה"שורשים העבריים" מהווים חלק מרכזי מפעולותיי וחוויותיי. במהלך העשור האחרון אני מתעמק בתורה, אותה אני לומד לפי פרשות השבוע ואף מלמד אחרים. כל אחד ממחזורים שנתיים אלו של לימוד התורה מאשרים לי מחדש עד כמה מופלא הוא דבר האלוהים, ועד מה רבה חשיבותה של המורשת העברית. הבנת דברי ימי עם ישראל העניקה לי תובנות גם ביחס לתוכנית האלוהים עבור האנושות כולה.
אני מאמין שאני נצר לאחד משבטי ממלכת ישראל (הצפונית), שנכבשה במאה השמינית לפנה"ס על ידי האשורים שהגלו והפיצו את תושביה. אני סבור שלאלוהים הייתה מטרה ברורה בהניחו לכיבוש ולפיזור העם להתרחש, שכן כך נזרע זרע האמונה בקרב האנושות כולה למען קציר עתידי (הדברים הללו נאמרים על ידי הנביא הושע). בימינו אנו הגיעה עת הקציר. אלוהים הבטיח, ביחזקאל פרק ל"ז, להשיב באחרית הימים את בית ישראל, ולפי עניות דעתי אנו חיים בימים אלו. עלי לציין, שגם אם אינני צאצא של אחד מעשרת השבטים, אני עדיין ניצב על קרקע איתנה משום שאלוהים תמיד ראה בעין יפה את הגרים הנספחים אל עם ישראל, כמו למשל רות המואבייה.
לסיכום, גם מי שאינם יהודים אבל נאמנים לאלוהי אברהם, יצחק ויעקב, הם בבחינת אחי העם היהודי. קירבה זו תקפה (על אף ההבדלים הקיימים בין היהודים ובעיקר בין אלו מבין הגויים שעדיין אינם מבינים את מורשתם העברית ואת התורה), משו שגם בקרב נוצרים הנתונים במסגרותיה המסורתיות של הכנסייה מתחוללות תמורות, וישנם ביניהם מי שמתחילים להבין את ה"שורשים העבריים" ולהבחין בטעויותיה של הכנסייה. אלו הן התפתחויות מרתקות, וכל כולי תקווה שחזון חזרת האובדים יהיה נחלתו של העם היהודי גם כן, אולם לא עלי מוטל להגשימו... כמה אני כמה ליום בו אוכל לשוב הביתה לישראל! אני גם מייחל להתיידד ולהתקרב לאחיי היהודים התקרבות של ממש אחרי שנות התנתקות כה רבות. בינתיים אעשה כמיטב יכולתי ואפעל בכל לבי, נפשי ומאודי כדי לציית לאלוהים ולרצונו.

חוויותיי בישראל מאת שריל

באפריל, בעת שהותי במדבר, מצידו הישראלי של הר נבו, "שמעתי" את האבנים זועקות וקוראות לבני הארץ הזאת לשוב הביתה! ואין זה פלא, שכן מקום זה היווה שער כניסה לבני ישראל אחרי השהות בת ארבעים השנים במדבר. מעניין שלפני מספר חודשים ראיתי את הארץ המובטחת מנקודת מבטו של משה, כלומר מהר נבו (בירדן), ועכשיו מצאתי את עצמי מן העבר השני. לא יכולתי שלא לחשוב על משה וכמיהתו להיות במקום בו הייתי אני עכשיו.
לאחר מכן ביליתי שבועיים בירושלים. כמה נפלא היה לבקר ידידים ותיקים, וביניהם קשישים שהייתי נוהגת לבקר בשנים קודמות. ביקורי אצל כמה מהם היה בוודאי האחרון...
בביקורי זה בירושלים חשתי קירבה מיוחדת, יותר מאשר אי פעם, לאחיי היהודים אשר נשאו במשך הדורות את הגחלת למען כולנו בשומרם על הזהות הייחודית של העם הנבחר, על המסורת; בכבדם את השבת, המועדים והמצוות האחרות שאבינו האוהב העניק לנו בתורה. מסיבה זו הם גם היוו מטרה לרדיפות איומות ונוראות.
באחד מאותם ערבים בירושלים, בעוברי סמוך לבית כנסת הבחנתי בגברים בני גילים שונים שסיימו זה עתה את תפילת מעריב. ולפתע תפסתי עד כמה הם משקיעים, ולפעמים עד כדי הקרבה, מזמנם וממרצם על מנת לכבד את אלוהי ישראל, כל יום - שלוש פעמים ביום. ושוב, בשיחה טלפונית, שניהל מישהו שישב בקרבתי בבית קפה, קלטו אוזניי את דבריו שנסבו על תוכניותיו לבקר בבית כנסת כזה או אחר, לצורך תפילת מנחה. ושוב, התמלאתי הערכה כלפי המסירות והנכונות לציית לאלוהים ששנינו משרתים.
והנה באותו יום קראתי מאמר בג'רוזלם פוסט שעסק ממש באותו עניין. דובר שם על יהדות ארה"ב שמספריה דועכים ושבניה אינם רוצים להתבלט ולהיות שונים מאחרים, בניגוד "ליהודים שבמשך אלפי שנה התבדלו מרצון ומתוך הכרת תודה לשם קיום המצוות, למען אמונתם וערכיהם, גם כשהייתה כרוכה בזאת סכנת חיים."
לבי ניתר. חשתי את הקירבה ההולכת ומעמיקה כלפי אחיי, בני יהודה. אכן אלוהים מקרב את כל ישראל – את יהודה ואפרים. בעתיד נפסע יחד ועל כן עלינו לאהוב האחד את רעהו ולקבל איש את אחיו, כמו בני משפחה אמיתיים. את האהבה, הקירבה והקבלה הזו חשתי עמוק בתוך ליבי במהלך שהותי בעיר. אין בליבי על איש בישראל במידה ואינו מקבל אותי כעת. אני, מצידי, חשה אהבה ומשפחתיות ללא כל תנאי כלפי בני הארץ הזאת. יום יבוא והפירוד בינינו, בין יהודה לישראל, יחדל. בהגיע השעה הנכונה אחינו היהודים יזהונו, וכל הנבואות העוסקות בחיבורנו המחודש ובפעולותינו המשותפות יתגשמו. אמן!


מפי פמלה ממיזורי
שלום,
מסע חיי הוא מרתק ורב-פעילות אם כי לא תמיד קל, בעיקר כאשר אורחות חיי לא היו מקובלים על ידי בני משפחתי וידידיי. מיום שיצאתי אל אוויר העולם הכניסוני תחת כנפי הכנסייה הקתולית. עד גיל 13 למדתי בבית ספר קתולי. לאחר נישואיי, בגיל 18 בכנסיה הקתולית, נולדו לי שני ילדים. אז הייתי נתונה רובי וכולי לעבודות בית ולגידול הילדים. אולם בגיל 30 התחלתי משחרת אחר ה"אמת". חיפשתי אותה בקרב בני משפחתי, בכנסייה ואצל מי שחשבתי שעשויים לתת לי תשובות. אחרי נדודים אין ספור בין כנסיות שונות, ובעקבות חוויות כאלו ואחרות התכנסתי בתוך עצמי והתחלתי להציג שאלות, בקול רם. שאלותיי היו: מי הם אותם אנשים בהם עוסק הספר שכה רבים נוטים לכבד? כיצד הם חיו? מה הם האמינו ומה הקשר של כל זה אלי כיום? התשובות לא הגיעו במהרה, אבל כאשר הבנתי שהספר שנכתב על ידי אלוהי ישראל הופנה אל בני ישראל, בניו האהובים, "נפל האסימון" ואז ידעתי שעל מנת לקחת חלק בייעוד ובתוכנית שלו, כפי שהם מוצגים במקרא, חייבים להתחבר אל אותו עם. על כן פניתי אל "עם זה". התחלתי ללמוד מפי רבנים רבים, וביקרתי במרכז המקומי של הקהילה היהודית. העומק והעושר של שורש עץ הזית (המסמל את ישראל) התחיל להיפתח בפני. בנוסף לכך, תוך כדי לימוד קלטתי שבישראל קיימים, עדיין, שני "בתים"; בית יהודה אשר שמר את מצוות אלוהים במהלך הדורות, ובית ישראל, אשר בשל מרדנותו והפרתו את התורה הופץ ופוזר בין העמים. אף על פי כן, הנבואות חוזות שבקץ הימים שני בתים אלו ישובו להתחבר האחד אל חברו ויהיו לעץ אחד בידי יוסף! בעודי לומדת את הדברים הללו ניתנה לי אפשרות לבקר בישראל ולקבל אישור לדברים הללו מפי רב בישיבת התפוצות בירושלים. מאז ועד היום אני עדיין מהלכת במסלול זה שהתחיל באותם ימים!
ככל שהרביתי ללמוד מספר הספרים, כך הבנתי יותר שהמועדים של אלוהים מעולם לא ננטשו. ההוראות שהוא הכתיב להלכות חיים מעולם לא בוטלו ועם ישראל תמיד יהיה בבת עינו.
הדברים הללו הביאו אותי לשאלתי הבאה, 'מהו מקומי שלי, אם כן?' זו הייתה שאלה טובה מאד, ובאותם ימים של שנות השמונים רק למעטים הייתה תשובה לשאלה זו. אני לא מצאתי את מקומי יותר ב"כנסיית יום ראשון"; זה פשוט לא התאים לי. אולם גם בקרב היהודים לא בדיוק קיבלו אותי. תמיכתי בישראל ואהבתי לה ולעם היהודי לא היו דבר שגרתי באותם ימים, ולעתים תכופות זכיתי לקיטונות של בוז ולעג אפילו מבני משפחתי, ובמיוחד מבני הבכור. בניי הכירו רק את הלכות הכנסייה, ובני הבכור אף בחר להיות מטיף, כך שהוא לחלוטין לא הבין את תמיכתי בישראל ואת סגנון חיי החדש שעכשיו ממש הציק לו, כשלעתים בא הדבר לידי ביטוי בוויכוחים קולניים.
אבל... מאמצי נשאו פרי. היום בעלי ושני בנינו, שכבר נישאו ולהם ילדים משלהם, הגיעו בעצמם למסקנה שחשוב לחיות לפי עקרונות חיים ואסור לנטוש את דרך האמת העתיקה. ייתכן ואין אנו מקפידים על כל דקדוקי ההלכה, אבל בני משפחתנו ה"מאומצים" מבית ישראל שומרים שבת ומועדים עד כמה שידינו משגת. אנחנו גם חוגגים את ראש חודש ואף מלמדים אחרים את דרכי האלוהים. ומה רב אושרנו לראות את נכדינו מתפתחים בחוכמה ודעת של תורה. בני הבכור מלמד עכשיו את התורה, ומה עוד יכולה אם לבקש?
וכעת, כשהעולם נע ונד על צירו כשיכור, בשעה שהארץ בה גדלתי הופכת לי זרה יותר ויותר, הגעתי למסקנה שנסיעותיי הרבות לישראל היו למעשה בבחינת חזרה הביתה – ואני משתוקקת לשוב. מאותם ימים, לפני עשרים וחמש שנה, בהם נאבקתי לבדי על מנת להבין כיצד יש לקיים את דברי המקרא בדרכי ה"גויית" ועד היום דבר אחד אני יודעת: דברי אלוהים הם עדיין אמיתיים, נצחיים וניתנים ליישום על ידי כל אחד, משום שכל מה שהם מכילים הוא נכון היום ממש כמו ביום בו הם ניתנו או נכתבו. אני מייחלת ליום בו תממשנה נבואות שיבתו של בית אפרים, ועד אז אעשה ככל שאני יכולה על מנת לתת ביטוי חי לאמונתי, לתורה, תוך כדי ציפייה לאחי יהודה שיזהני ויאפשר לי להצטרף אליו בארץ, כדי שאוכל לעמוד אתו שכם אל שכם בהגנה על ארצנו ובתפילה לאלוהינו... אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. מי ייתן והדבר יקרה במהרה בימינו... סלה.

דבר עדות מברזיל

שמי סרג'יו. אני בן 49, רופא שיניים יליד ברזיל הנשוי לגראסה ואב לפאולה (בת 30) רופאה המתגוררת כרגע באיטליה, לפרננדו (בן 28) מהנדס מחשבים שעובד בישראל ולמריאנה (בת 26) עיתונאית, הלומדת בצרפת. הסיפור שלנו מתחיל כאשר אשתי ואני, שנינו ממשפחות קתוליות, התחלנו במסע חיפושים אחר האמת ובמטרה ל"הכיר" את בוראנו. תוך זמן קצר ביותר הבנו שעלינו לדעת יותר על ישראל ועל העם אשר כתבי הקודש עוסקים בו. נדהמו לגלות כי במהלך הדורות נוצרים התעללו ביהודים, לכאורה בשם האלוהים. תהינו מדוע זה כל כך משפיע עלינו וגורם לנו לחוש בושה ועלבון. אז הבנו שאנו חייבים לא רק להתנער ממעשים כאלו, אלא גם להתנתק מאותם גופים שהיה להם קשר למעשי הזוועה הללו.
באותה עת גם למדנו על מועדי ישראל והחילונו שוקלים אפשרות קיום המצוות באורח מדוקדק יותר. "נלכדנו" ומכאן לא הייתה דרך חזרה. גילינו את אלוהינו ואבינו האוהב. תוך זמן קצר אף הבחנו כי בתנ"ך ניתן מקום נכבד לשבטי ישראל, ולאלה מביניהם שנדחו ופוזרו ואשר יחד עם זאת עתידים לשוב ממקומות גלותם והתבוללותם אל תורת ישראל. הבנו שמדובר בנו... שאנחנו חלק מאותה פזורה אשר עכשיו חוזרת לשורשיה.
ב- 1995 אשתי ואני ביקרנו בישראל וחשנו שאנחנו שייכים למקום הזה. חזרנו הביתה!
לשלושת ילדינו הייתה אותה זיקה בלתי מוסברת כלפי הארץ, עד כדי מאבקים פנימיים. בני בחר לעבור ברית מילה ואף לשקול אפשרות של גיוס לצה"ל (לדבריו "צה"ל הוא הצבא היחיד בעולם שקיומו ומטרתו מוצדקים"). בנותיי הזדהו עם דמותה של רות (המואביה). ילדיי אף למדו בישראל. מסיבה זו אנו מתפללים את תפילת "שמע" תוך כדי הפניית לבנו לירושלים.
אין בזאת תופעה רגשית גרידא. למרות הדעות השונות, ואף ההתנגדות שלעתים אנו נתקלים בה מצידם של חוגים שונים בישראל, אנו סמוכים ובטוחים בזהותנו כבני ישראל. החיבור שלנו לארץ, לעם ולאלוהי ישראל הוא נצחי.
אנו מתעודדים ומתחזקים מן העובדה שעוד רבים מצטרפים אלינו ו"עולים" על המסלול המוביל לגילוי זהותם כבני עם ישראל.
אנחנו רוצים להיות כאן ובה בעת לתמוך באחינו ובאחיותינו היהודים בכל מצב, קל כקשה; לבנות את הארץ שהובטחה לפני זמן כה רב לאברהם, ליצחק וליעקב וביחד, בכבוד ובקדושה הראויים, להמתין למשיח.
בעת שארץ ישראל מהווה מטרה להתקפות מצידם של אויביה ואויבי האלוהים, אנחנו לא נהיה כלים ריקים ומתוכן המתהדרים בדתיות חסרת משמעות ובו זמנית נוטשים אותה לטובת מקומות כמו ניו יורק, פריז או ריו דה ז'נירו.
תודה על תשומת הלב. סרג'יו



שרון וטרייסי מדרום אפריקה מספרות את סיפורן:

וְהָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְפָנֶיךָ; וַהֲשֵׁבֹתָ, אֶל-לְבָבֶךָ, בְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה... (דברים ל' 1-3)

שמי טרייסי, ביתה של שרון. בהמשך כל אחת מאיתנו מספרת את סיפורה האישי ובנקודה מסוימת הסיפורים שלנו משתלבים זה בזה. אנחנו מדרום אפריקה, מקום אליו היגרו הסבא וסבתא רבא שלי מאנגליה והולנד. אף על פי שלא ידוע לנו על מוצא יהודי במשפחתנו, אנחנו מאמינות כי קיימת אפשרות סבירה שאנחנו בכל זאת ממוצא זהה – דהיינו מהאבות אברהם, יצחק ויעקב. הנה סיפורה של אמי, שרון:

הבית בו גדלתי היה חילוני לחלוטין, אך יחד עם זאת בליבי תמיד הייתה כמיהה לאלוהים ועל כן לפני 25 שנה פניתי אל הכנסייה. אולם כאשר בשנת 1989 ביקרתי לראשונה בישראל חיי השתנו. בארץ מצאתי את ה"קשר" עם האלוהים אשר לו השתוקקתי. כששבתי לדרום אפריקה ביקורים בכנסייה כבר לא התאימו לי. הצטרפתי לקהילה אשר חבריה אהבו כמוני את ישראל וחגגו את המועדים, אך עדיין המשיכו להיפגש בימי ראשון. מספר שנים לאחר מכן הזמינה אותי חברה להצטרף לקבוצה שהייתה דומה יותר לאשר היה עם ליבי. במפגשים אלו גיליתי היבטים נוספים של מרכזיות ארץ ישראל ועוד... על ברית התורה הנצחית והשבת – יום המנוחה השביעי אשר שמר את העם היהודי במהלך כל הדורות. הבנתי שהמועדים נועדו לא רק למען "ילידי הארץ" אלא גם למען הגרים (במדבר ט"ו 15). למדתי גם על שנים עשר השבטים, כשהכוונה היא לעם היהודי וכל האחרים שנשכחו ואשר אני עשויה להיות אחת מהם.
מעבר לזאת התברר לי שהתגליות הללו אינן רק נחלתם של חבריי ושלי, כי אם גם של רבים אחרים בדרום אפריקה ובעולם כולו! הרצון שלי לחזור לישראל התלקח מחדש. יחד עם ביתי חזרנו לישראל בשנת 2008. ביקרנו במקומות רבים בארץ ואף למדנו עברית במידה מסוימת. יש לנו קשר עם ישראלים רבים משכבות אוכלוסייה מגוונות, ועם מי שכמונו, "חולפים" בארץ ונמצאים במסע תגליות דומה לשלנו. אני נדהמת לנוכח התופעה שיותר ויותר אנשים בעולם חווים חוויות זהות. אנחנו משתוקקות להישאר כאן ולעמוד לצידם של הישראלים בימים קשים אלו בהם קשריה הבינלאומיים של ישראל הולכים ומתרופפים.

טרייסי: בתור ילדה נחשפתי, יחד עם אמי, למידע על "שורשים עבריים". סיפורה של מדינת ישראל הרשים אותי. הייתי נוהגת לערוך מחקרים וחיפושים משלי על אודות המאבק למען הארץ ועל ההתנגדות החריפה שהעם היהודי נתקל בה ושאיתה הוא היה חייב להתמודד. הייתי חדורת רוח קנאות! מייד עם סיום לימודי התיכון, בשנת 1995, טסתי לישראל... והרגשתי שחזרתי הביתה, אבל לא הבנתי בדיוק מדוע. עבדתי בקיבוץ כמתנדבת וקיוויתי שאוכל לשרת בצבא! אולם כאשר לא חידשו את אשרת השהיה שלי נאלצתי לשוב כעבור 6 חודשים לדרום אפריקה. ב- 12 השנים הבאות התגוררתי ועבדתי במקומות שונים בעולם, ואף על פי שהחלום הישראלי שלי לא חלף, הוא נסוג לאחור במידת מה.
בשנת 2006, בשובי לדרום אפריקה, סיפרה לי אמי על אשר היא גילתה בנושא התורה. למען האמת, חשבתי שהיא השתגעה! על קיר הסלון שלה היה תלוי ציור של יד שאוחזת בשני עצים (יחזקאל ל”ז 15-20). מאחר ובמשך שנים רבות הייתי עצמאית לגמרי נראו לי ה'חוקים' החדשים של אמי, או כל התקשרות דתית אחרת, מוזרים למדי. החלטתי שעלי להוכיח לאמי שהיא שוגה. וכך, במשך כמה חודשים התעמקתי בספר דברים. כמו בילדותי, גם עכשיו, ערכתי לי 'מחקר' שהוביל אותי לשורשי מוסד הכנסייה ומנהגיה, חגיה ואמונותיה. הייתי המומה לנוכח הגילויים שלי שהצביעו על פער עצום בין הדברים הללו לכתבי הקודש. שבוע של לימודי תורה לפני חג הפסח, עם אמי וחבריה, פקח את עיני לראיית האמת.
המשכתי לעיין בספר דברים וביתר ספרי התורה. שם גיליתי את הברית הנצחית שכרת הבורא עם עמו; עם האבות (אברהם, יצחק ויעקב) וצאצאיהם. כמה נכונים היו דברי החוכמה של אמי, התורה היא עדיין דברו הנצחי של הבורא! הבנתי שהעם העברי, ואלו המצטרפים אליו, חייבים לציית לברית. מצוידת בכל מה שלמדתי עד כה, ובעזרת אמי וחבריה, התחלתי לקיים את דברי החיים שנועדו עבור העם הנבחר; שמירת השבת, כשרות, חגי ישראל ועוד. כשהתבוננתי סביבי הבחנתי בכך שמי שאמורים להיות "אנשי אלוהים", בני עמו, לא נראו שונים מכל האחרים שמסביב והדבר לא נשא חן בעיני. שיניתי, אפוא, את לבושי ואת אורחות חיי למרות שרבים מחבריי לא ראו זאת בעין יפה והיו שאף דחו אותי.
בהמשך קריאתי בתנ"ך גיליתי אוצר כביר; שממש כשם שהעם היהודי שייך לאלוהים, כך גם המונים רבים הנקראים "השבטים האבודים". ההמונים הללו (בני מלכות ישראל הצפונית) הופצו בעולם ואיבדו את זהותם (הושע ב' 1,2) בשל אי ציותם לאלוהים ולדברו (ירמיהו ט' 12-15), עד לימים בו אלוהים עצמו ישיבם לתורתו, לארצו ויאחד אותם מחדש עם אחיהם היהודים (יחזקאל ל"ז 15-28)! הדברים הללו ענו על כל כך הרבה שאלות, ותשוקתנו לשוב לישראל רק גדלה.אנחנו רק שתיים מיני רבים מארבעה קצוות תבל המתעוררים לזהותם העברית. במקום לתרום לישראל רק ממרחק, אנחנו כמהים להיות מוכרים כחלק בלתי נפרד מעם ישראל; לגור בישראל, לעבוד בה ולהגן עליה. תקוותנו היא שבוא המשיח יביא תיקון לכל ושכבר עכשיו צאצאיי כל שנים עשר השבטים יוכלו לחיות ולגור בשלום בארץ כעם אחד.

סיפור של יום כיפור


השמש החלה במסעה מערבה לקראת היכנסו של יום הכיפורים (שנת 1998), בשעה שאחותי ואני הפנינו פעמינו מזרחה לעבר השומרון. מתוך נחישות ומטרה להגיע ליעדנו חלפנו במהירות בין הבטונדות שניצבו משני צידי המחסום ממש לפי ההוראות שניתנו לנו: "אל תעצרו, תמשיכו לנסוע ותפגינו בטחון עצמי".

בהיותי ברכב הקדמי, זה שנסע בראש לפני המכונית של אחותי, הצביע הנהג על טכנולוגיה ישראלית חדשה שמטרתה מניעת גניבת כלי רכב באמצעות מפתח אלקטרוני מתקדם. במושב האחורי שוחח בנו של הנהג עם חבר, וכשאביו התערב בדבריהם אמר הבן לאביו באנגלית, "אנא אבא, העברית שלך איומה..." הדברים הללו לא פגעו באב שידע שבנו צודק.

הגענו לבית המשפחה שהזמינה אותנו לחוג עמה את המועדים. הארוחה של טרם צום כללה ענבים, לחם וגבינה. זו לא הייתה ארוחה של ממש... כמעט חטיף. כוחה של "ארוחה" זו אמור היה להספיק לנו עד צאת החמה למחרת! לגבי היה זה שיעור נוסף בהקרבה עצמית.

בהסבי לשולחן התבונני מבעד לחלון דרך גדר התיל שהקיפה את האזור הסמוך לבית, אל הגבעות החשופות של השומרון. האזנתי למארחי שסיפר לי על עם ישראל, על ההיסטוריה ועל העתיד.

"בישראל קיימים שני בתים. בית יהודה הוא הראשון שהגיע לארץ שכן הוא המנהיג והחלוץ." (לדעתי לא אחת מעמד זה מתיש את בית יהודה, העם היהודי. אולם לכך הוא יועד ונבחר. בנוסף לכך, אם יהודה היה מתיישב "במושב האחורי" מן הסתם הוא היה יוצא מדעתו שכן הוא כל כך מחונן ומוכשר והאינטלקט שלו תמיד דוחף אותו קדימה).

המשכתי להאזין: "החלק הצפוני של העם, בית ישראל, פוזר בין העמים. זה היה ייעודו הנבואי. כשקוראים את התנ"ך מבחינים שלכל אחד מבתי ישראל ייעוד ייחודי משלו. סביר להניח שאת מבית ישראל."
"אז אם כך אני יהודייה?!" קראתי בהתרגשות. "לא", באה התשובה, "את אינך יהודיה, את מישראל."

וכך התחיל מסע גילוי זהותי הישראלית שפירושו להבין את משמעות היותי בת אברהם, אחות יהודה אשר אבותיה נעלמו ואבדו במשך דורות רבים. חוויה זו שינתה את חיי.

כל כך הרבה שאלות זכו עכשיו למענה. מדוע אני חשה זרה בכל מקום אליו אני מגיעה? התשובה... משום שאני זרה ונוכריה, עוברת אורח שעתידה לשוב לארץ המובטחת ולאבותיה שעמדו למרגלות הר סיני.

איזה אושר טמון בידיעה שארץ ישראל היא הארץ המובטחת! בארץ נצחית זו צפונות ברכות רבות המיועדות לתושביה. אני מצפה בכיליון עיניים ליום בו גם אני אחיה בארץ ישראל ואעמוד כתף אל כתף עם אחי יהודה שנאבק עכשיו בנחישות על זכותו להחזיק בארץ.

אני מעריצה את יהודה, החזק, המוכשר, בעל כושר ההנהגה. בביקוריי בישראל אני חשה אהבה רבה כלפי יהודה, אחי, השומר על הארץ היפה והמוקפת עויינות. אני סבורה שיהודה אינו מבין מדוע "זרים" רבים כל כך מגלים אהבה כלפיו. אהבתנו נובעת מעומק נשמותינו ומעמיקה משנה לשנה, מיום ליום ומדקה לדקה. אנו מייחלים ליום בו נוכל לחבק את אחינו חיבוק שלם ומלא.
שולחת את ברכותיי ממקום נדודיי הזמני בקולורדו, מרילי.

טריאה שבה הביתה

שמי טריאה; אני בת 52, אחות במקצועי ומתגוררת בצפון קרוליינה אשר בדרום מזרח ארצות הברית. גדלתי בבית נוצרי-בפטיסטי. בשנת 1995 הצטרפתי לקבוצת נשים שלמדה תנ"ך בצוותא. אחת המשתתפות שיתפה אותי באהבתה לישראל, ומתוך כך התחלתי להבין שגם המורשת הרוחנית שלי נטועה בארץ זו. בשנת 1999 הגעתי לראשונה לארץ, כתיירת במסגרת סיור ב"ארץ התנ"ך". התאהבתי. כבר אז התעורר בי צורך, שלא היה לי ברור לחלוטין, להתחבר למורשתי ה"עברית". בשנת 2001 שמעתי הרצאה שחשפה בפניי את נושא ממלכת ישראל שתושביה נישבו על ידי האשורים, נפוצו בכל העולם ואיבדו את זהותם בשל ה"גט" שנתן להם אלוהיהם בעוון עבודה זרה. המרצה הוסיף ואמר שכיום ישנם אנשים רבים במדינות שונות ה"מתעוררים" למורשת העברית שלהם, וכתוצאה מכך חשים משיכה חזקה לישראל ולאחיהם בני שבט יהודה. בעת שהאזנתי לדובר נעור משהו בתוכי ו"הסתדר במקום", כמו מפתח המתיישב היטב בחור המנעול. ידעתי בדרך זו או אחרת שמדובר בי, וכי גם אני בת לעם ישראל; אחת מאלה שאבות אבותיה נישבו על ידי האשורים לפני אלפי שנה. אחרי האסיפה המשכתי לשוחח ארוכות עם המרצה ולהציג בפניו שאלות. כששבתי הביתה המשכתי, במשך כל אותו הלילה, לקרוא בתנ"ך את אותם פסוקים העוסקים בישראל וביהודה ואת הנבואות המתייחסות לגורלם והחוזות את שיבתם ארצה.

מנקודה זו והילך עלו חיי על מסלול שונה. הזהות שלי עם מורשתי העברית הלכה והתחזקה כמו גם רצוני לחיות בארץ ישראל. תוך שנה אחת ביקרתי בארץ פעמיים, ובמאי 2002 עברתי להתגורר בירושלים. מאז ועד היום שהיתי בישראל פרקי זמן ממושכים, בהתנדבות ומתן שירות לעם ולארץ ככל שעולה בידי. אחרי תקופת הסתגלות למדתי לאהוב את תרבות הארץ ואורחותיה. אני אוהבת ומעריכה את הישראלים הנוהגים זה בזה באופן ישיר ואסרטיבי ומתאגדים יחד בעת צרה. במשך תקופה ממושכת הייתה לי הזכות לבקר ולסייע לקשישות עריריות בירושלים, ולכאלה שנזקקו לתמיכה ועידוד. לאחרונה ביליתי במשך זמן מה בבית הארחה המשרת בין היתר גם את בני אפרים המבקרים בארץ.

במהלך השנים פגשתי באופן אישי וברשת האינטרנט מאות אנשים אשר כמוני הגיעו למסקנה שהם שייכים לעם ישראל. ברבות מארצות המערב כמו אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, סקנדינביה וארצות אירופה האחרות, כמו גם בקנדה ובארצות הברית (וכן בדרום אמריקה ובאיים) מתקיימות קבוצות קטנות וגדולות וגם ארגונים של "בני אפרים". הללו מתכנסים דרך קבע סביב נושא זה וכמו כן עובדים את אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, מארחים דוברים ישראלים, פועלים יחד לפיתוח מיזמים למען תמיכה בישראל ולשם קידום יחסים עם העם היהודי. החל מאמצע שנות התשעים מספריהם של מי שרואים עצמם חלק מעם ישראל וממורשתו הולכים וגדלים כל הזמן. אני רוצה להודות לכם, אחיי ואחיותיי, על שמירת המנהגים והזהות של עם ישראל לאורך כל הדורות. אני רוצה להודות לכם על כי אתם מקבלים אותנו כשאנו שבים הביתה לישראל – כי איננו רוצים להישאר נוכרים וזרים, אלא ללמוד מכם את השפה ואת אורחות חייכם ולהתאחד עמכם!

קשריה העמוקים של הת' ר מקנדה לעם היהודי ולארץ ישראל

שלום, שמי הת'ר וודבורי. בעלי גרי ואני מתגוררים באזור כפרי בנובה סקוטיה הממוקמת בחוף המזרחי של קנדה. אנו בני חמישים פלוס ולנו שלושה ילדים בוגרים וחמישה נכדים. אני רוצה לספר לכם על הקשר העמוק שיש לי עם עם ישראל וכיצד הוא התהווה.

אבי שימש כהן דת צבאי ועל כן ילדותי עברה עלי בבסיסים צבאיים. בהיותי בת עשר התלוותה משפחתנו לאבי שנשלח לשלוש שנות שירות בגרמניה. עד אז לא הייתי מודעת לאירועי מלחמת העולם השנייה, אולם באותם ימים של שנות השישים הבחנתי שנשים גרמניות רבות נהגו ללבוש שחורים ולא הבנתי מדוע. באותה עת אבי החל מספר לי על ביתנו החדש. בעקבות הסיפורים הללו אותם אירועים, שהתרחשו זה לא רב קודם לכן, התחילו לסקרן אותי. אבי נהג לבקר באתרי זיכרון ובמוזיאונים ברחבי גרמניה ואני הצטרפתי אליו ככל שיכולתי. מבלי לספר לו קראתי גם בשקיקה את ספריו הרבים שעסקו בנושא המלחמה. כך נחשפתי לתיאורים מוחשיים של מה שעבר על העם היהודי. הדברים הללו עשו עליי רושם עמוק ושקעתי בהרהורים על מצב האנושות ובתהיות באשר לסיבות שגרמו ליהודים לסבול כל כך.

במהלך השנים הבאות המשכתי לקרוא עוד ועוד על היסטוריית העם היהודי; הפרוגרומים, האינקוויזיציה וכן על מה שעבר על היהודים בגלויות השונות. בשל העובדה שספר התנ"ך עוסק בעם היהודי בחרתי לקרוא גם בו כבספר היסטוריה. בשלב זה של חיי נהגתי להתפלל לאלוהים באופן קבוע, אך לא הכרתי את התנ"ך על בוריו. אולם במשך שנה זו קראתי אותו בשלמותו שלוש פעמים ומה שהפעים אותי הייתה ההכרה שלאלוהים קשר נצחי עם העם היהודי וארץ ישראל, וכי זה העם שאליו אלוהים משייך את עצמו ודרכו הוא בחר להתגלות לעולם כולו. מתוך הדברים הללו הבנתי שאם העולם דוחה את אלוהים, וגם את העובדה שיש לתת לו דין וחשבון על מעשים, הוא מן הסתם ידחה את כל מי או מה שאלוהים אוהב.

שלושים שנות חיי הבאות היו עמוסות בנישואים, לידות, גידול ילדים וניהול העסק המשפחתי. יחד עם זאת הצבתי בפניי מטרה לבקר בישראל לקראת סוף לימודי התיכון של הצעיר בילדנו. בעלי תמך ברעיון שאמור היה לכלול גם התנדבות עבור גוף מסוים בישראל.

שנה קודם לכן נערך באזורנו כנס שמטרתו הייתה לימוד השורשים העבריים של אמונתנו. הייתה זו הזדמנות נדירה ביותר ואף על פי שבעלי ואני לא יכולנו לקחת חלק בכנס, הוריי עשו זאת. אבי חזר עמוס בקלטות וספרים שסייעו לי ללמוד את הכתובים מנקודת מבט חדשה זו. הנושא ריתק אותי מאד; לפתע ראיתי את החוט המקשר בין כל חלקי כתבי הקודש. מה שנראו לי עד כה כסתירות יושבו עכשיו באופן הגיוני ואמין. הדברים הללו אף עזרו לי להבין את עצמי טוב יותר. נוכחתי לדעת שאלוהים לא רק מקיים את דברו לעם היהודי, בהשיבו אותו לארצו, אלא שהוא גם מקיים את הבטחותיו לכל עם ישראל! לראשונה הבנתי שאלוהים הפיץ את ממלכת ישראל הצפונית וכי רוב תושביה איבדו את זהותם, אולם כיום אנו חיים בעידן בו אלוהים משקם חלק זה של העם. הבנת הדברים הללו מיטיבה עימי, מייצבת את חיי ושופכת עליהם אור. הסביבה שלי, ילדיי ונכדיי, גם היא מושפעת מן הדברים הללו. אלוהים פועל כעת למען חידוש הקשר בין שני חלקי עמו והרי הוא תמיד נאמן לדברו, כפי שההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב. שום גורם לא יוכל לסקל תוכנית זו.

עד כה ביקרתי בישראל 3 פעמים. בשנת 2007 באנו יחד, בעלי ואני ושהינו בארץ 7 חודשים. יש לנו חברים יקרים בישראל, שכמוהם כבני משפחה. אנו משתוקקים לשמר את הקשר עם הארץ והעם ככל שנוכל. בינתיים פתחנו את ביתנו לכל הרוצה להשתתף איתנו בקבלות שבת, לעבוד ביחד את אלוהי ישראל, ללמוד את פרשות השבוע ולהתפלל למען שלום ירושלים. אלוהי ישראל הוא המאיר את דרכנו ואם נתמיד לצעוד בה נצליח לשוב אליו.